פירושי רד"צ הופמן על ויקרא כ״ה:א׳

1 שמיטה ויובל

2 אחרי ההפסקה הקצרה ממשיך הכתוב בחוקים בדבר הזמנים המקודשים, בחוקים על דבר שנות השמיטה והיובל והדינים התלויים בהם. חוקים אלה נמסרו למשה, כפי שנאמר בפירוש בפתיחה, בהר סיני. ומדוע נאמר רק בחוק השמיטה ובהטעמה מיוחדת, שניתן בהר סיני? הערה כזו אנו מוצאים עוד בסיומו של חוק השוה ויקרא ז לח, כז לד, אבל לא בפתיחתו.

3 הספרא מעיר בקשר לפסוקים שלפנינו: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". לאחר שבספר הברית שמות כג, י-יא, שנמסר בסיני, ניתן חוק השמיטה בכללותו, נאמר כאן בהוראות על הפרטים, שגם דקדוקים אלה נאמרו בסיני. וזה הוטעם כאן בפירוש, כדי שנוציא מזה את המסקנה, שכולם נאמרו יחד עם דקדוקיהם בהר סיני. זוהי דעתו של ר' עקיבא. לעומת זאת סבור ר' ישמעאל שרק "כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד" ראה מבוא לקרבנות: 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות'. לפי זה היה חוק השמיטה יוצא מן הכלל, שהרי גם פרטותיו נאמרו בסיני. ובזה מובנת כוונת הכתוב האומר בפתיחה, שהחוק שלפנינו, המשלים את הצו שניתן בסיני שמות כג י, ניתן גם הוא בהר סיני.

4 רמב"ן סבור כי החוק בכללותו, שבשמות, נמסר יחד עם הלוחות הראשונים. ואילו החוק המפורט שלפנינו כאן נמסר למשה בזמן עלייתו השניה כדי לקבל את הלוחות השניים. בספר הברית מובא חוק השמיטה בקצרה. בברית השניה ניתוספו הפרטים וגם האזהרות. אחרי רדת משה מן ההר הודיע לעם קודם כל על הפקודה שניתנה לו עוד בארבעים יום הראשונים, להקים את אוהל מועד שמות לה א ואילך. העם הזדרז בשמחה להוציא לפועל פקודה זו. האוהל הושלם, ובו נמסרו חוקי הקרבנות ושאר עבודות הכהנים. ולאחר שהודיע משה לעם את החוקים האלה, התכונן לפרסם את הצוויים שקיבל בארבעים יום השניים, יחד עם אזהרות העונשין, כדי לכרות על יסוד זה ברית חדשה עם העם. זוהי דעת הרמב"ן, אולם, מכיון שעל הברית השניה הודיעו כבר בשמות לד כז, אלא ששם לד כא ניתן חוק השמיטה בקצרה כאילו מתוך כוונה, היה יותר נכון לפרש, שפרטי הדינים בענין שמיטה ניתנו כבר בספר הברית הראשונה, אבל נשארו תורה שבעל פה, ואילו בתוך התורה שבכתב נרשם החוק רק בצורה קצרה שמות כג, י-יא, בזמן מאוחר נרשמו גם הפרטים של חוק השמיטה, ועל פי צו ה' הוכנסו לתורה. לפי זה יש כאן בפרשה לפנינו פיסקה מתוך תורה שבעל פה, המשמשת ביאור לשני הפסוקים בשמות כג, י-יא.

5 הסידור על יסוד המספר עשרה בפרשתנו הוא בולט לעין. החוק מצוה: א. לקדש את אדמת ישראל על ידי שמירת חוקי שבת הארץ: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'..." כה, ב-ז. ב. מקץ שבע שבתות שנים יש לקרוא שנת היובל, שבה יש להשיב כל אחוזה לבעליה הראשוןניםכה, ח-יג. ג. במכירת קרקעות יש להתחשב בדיני היובל כה, יד-יז. לשלושת החלקים הראשונים האלה של החוק נתוספו אזהרה והבטחה, שאם יקיימו מצוות אלו ישבו לבטח בארץ ויאכלו לשובע כה, יח-כב. אחרי כן המשך החוקים: ד. גם בתוך תקופת היובל יש רשות לגאול את האחוזה מיד הקונה כה, כג-כח. ה. השפעת חוק היובל על מכירת בתים כה, כט-לא. ו. חוקים מיוחדים בענין אחוזת כהנים ולויים כה, לב-לד. אחר כך, כשבא הכתוב לתאר את השפעת חוק היובל באם הבעל הראשון יתרושש ויימכר לעבד, ניתנים קודם כל החוקים דלהלן: ז. להחזיק בעני על ידי תמיכה והלואה בלי רבית, כדי להצילו שלא יימוט כה, לה-לח, ח. חוקים בנוגע לעבד עברי ולעבד נכרי כה, לט-מו. ט. דיני ישראל שנמכר לנכרי כה, מז-נה. י. סיום, המזהיר מפני עבודת אלילים ומצוה לקדש את השבת ולהתייחס ביראה אל המקדש כו, א-ב. הברכות והקללות הבאות אחר זה כו, ג-יג, שם יד-מה, וכן הסיום פסוק מו קשורים אמנם גם הם קשר הדוק לחוקים שלפנינו, ברם, הם יתבארו בפרק מיוחד.

6 כבר דיברנו לעיל בביאור לפרק כג, בפיסקה "זמן מתן חוק יום הכיפורים", על שאלת הזמן בו נקבע חוק היובל. כאן רוצים אנו להוכיח, שכל הפרשה בויקרא כה א-כו ב היתה לנגד עיני הנביא יחזקאל, ששאל כמה ניבים וביטויים מתוך פרשה זו. יש להשוות את המקבילות שלהלן:

7 ויקרא / יחזקאל

8 כה י: וקראתם דרור. / מו יז: והיתה לו עד שנת הדרור.

9 שם, יג-יד: תשובו איש אל אחוזתו וכי תמכרו ממכר. / ז יג: כי המוכר אל הממכר לא ישוב.

10 שם יד: אל תונו איש וגו'. / יח ז השוה שם יב טז, מו יח: ואיש לא יונה.

11 שם יח: וישבתם על הארץ לבטח. / כח כו: וישבו עליה לבטח.

12 שם לו לז: אל תקח מאתו נשך ותרבית. / יח ח שם יג יז, כב יב: בנשך לא יתן ותרבית לא יקח.

13 שם מו: והתנחלתם אתם לבניכם... אחזה. / מו יח, מאחזתו ינחל את בניו.

14 שם מג: מו נג: לא תרדה בו בפרך. / לד ד: ובחזקה רדיתם אתם ובפרך.

15 שם מח: אחד מאחיו יגאלנו. / יא טו: אחיך אנשי גאלתך.

16 כו א: משכית. ח יב: משכיתו.

17 שם ב: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. / כג לח השוה כב ח: טמאו את מקדשי... ואת שבתותי חללו.

18 יש לשים לב ביחזקאל מו יח, למלה 'ינחל', יחזקאל משתמש כאן בהפעיל, כמו בדברים כא טז, ואילו בפרק מז יג, בהתפעל כמו P וישעיהו יד ב. ביחזקאל לד ד, הביטוי 'בחזקה' בא בתורת פירוש לביטוי העתיק 'בפרך'.

19 ועוד הוכחנו בביאור לפרק כג, בקטע על זמן מתן חוק יום הכפורים, כי יחזקאל מונה את השנים לפי תקופת היובל, ואם תקופה זו מתחילה יחד עם שנת ביצוע התקנות על ידי המלך יאשיהו, הרי זה מוכיח את צדקת השערתנו שם, שמאז מלוך יאשיהו שאפו הנביאים לקיים את כל מצוות תורת משה. גם לדעת התלמוד הוחזרו לתוקפם חוקי היובל, שבוטלו אחרי גלות שבטי עבר הירדן, בשנת שמונה עשרה למלך יאשיהו ערכין לב: השוה צוקרמן, Ueber Sabbatjahrcyclus und Jobelperioden S. 23 f.

20 המבקרים האחרונים וולהאוזן, דריוור, בינץ', ואחרים ניסו לחלק את הפרשה שלפנינו לשני חלקים ולייחס כל אחד מהם למקור אחר. אולם בצדק כבר הוציא נגדם דילמן עמוד 658 את המשפט, כי אין בנסיונם זה ממש ואינו בר ביצוע. וביחוד נתערערה דעתם של וולהאוזן ואחרים, שחוק היובל פסוקים ח-כד הוכנס בזמן מאוחר לתוך חוק השמיטה של H והופרכה על ידי ההוכחות שהבאנו לעיל. העובדה שהפסוקים שהבאנו מיחזקאל מתייחסים אל כל חלקי פרשתנו, מוכיחה במידה מספקת, שבימי נביא זה לא עיקר חוק היובל לבד אל גם הדינים הקשורים בו, הוכרו כמצוות ה', וההנחה, שדינים אלה באו ממקורות שונים משוללת כל יסוד. וכל הכתובים שהמבקרים רוצים להסתייע בהם לשלילת האחדות בפרשתנו, יבוארו להלן כל אחד במקומו.

21 ועוד מחליטים המבקרים האחרונים, שחוק השמיטה עבר גלגולים של התפתחות. לפי שמות כג י-יא, צוותה התורה, לדעתם, רק להפקיר את הפירות בשנה השביעית, השנה השביעית היא שם רק תאריך יחסי. בדברים טו א ואילך השוה עוד שם לא י מדובר אמנם על זמן מוחלט, אולם רק במה שנוגע לשמיטת כספים. ורק ב – PC ניתן חוק בדבר שנת שמיטת קרקע מוחלטת, בהתאם ליום השבת השבועי. – אולם כי מי שאינו משוחד על ידי דעות קדומות יודה, שהפסוקים ויקרא כה, א-ז הם הביאור הנכון היחידי לחוק שבשמות כג, י-יא.

22 את הכוונה במלה "והשביעית" שבפסוק יא, ניתן ללמוד בוודאות גמורה מתוך פסוק יב שלאחריו, בו מדובר על היום השביעי המוחלט, ומכאן שגם השנה השביעית היא השביעית המוחלטת. גם בדברים טו א לא י הובן החוק באופן כזה, כפי שהפרשנים מודים. אבל לא עלתה על דעת ספר דברים לבטל את השמיטה ולהפכה לשנת שמיטת כספים. ואדרבה, שמיטת הכספים היא תוצאה משמיטת קרקעות: משום שהעני אינו זורע ואין לו קציר הגון, לכן תישמטנה חובותיו בסוף השנה ההיא.

23 גם החוק של מעשר עני בכל שנה שלישית דברים יד כח מבוסס על חוק שנת השמיטה, כי רק לפי תכנית זו יש בכל תקופה של שבע שנים שתי שנות מעשר עני, היינו השנה השלישית והששית, אשר אחריהן באה השנה השביעית, שאין בה שום מעשר. ואילו היתה השנה השביעית שנת שמיטת כספים בלבד, בלי שביתת הארץ, היו דרושות לפי ספר דברים שני מחזורי שנים שונים זה מזה: מחזור אחד של שנות מעשר עני, שלש שלש שנים, ומחזור שני של שבע שבע שנים לשמיטת כספים.

24 ועוד: גם בשמות כג, י-יא בא איסור עבודת השדה בשנה השביעית, כי לולא זאת לא היה פסוק י מזכיר את הזריעה "תזרע". וגם לא היתה באה המצוה "שש שנים תזרע את ארצך", אדרבה, היה צריך לצוות לזרוע בשנה השביעית, שהרי היו שכיחים אנשים שלא היו זורעים בשביעית, משום שאסור לקצור. ולבסוף מלמדת המצוה על דבר השבת, שבאה בסמוך, שבשנה השביעית חייבים לשבות. ובכן משמשים הדברים בויקרא כה, א-ז הביאור הנכון לשמות כג, י-יא. על זה מעידה עדות רבת משמעות גם התעודה שבספר נחמיה פרק י. שם מסופר על כריתת אמנה עם שבי הגולה פסוק לב, שהתחייבו לקיים את חוק שנת השבתון. הכל מודים שלפניהם היה החוק שב-PC. ולמרות זאת, מה הם הביטויים שהשתמשו בהם בכתב האמנה? שם כתוב: "ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד". "ונטש את השנה השביעית" – ביטוי הלקוח מתוך שמות כג יא: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", והביטוי "ומשא כל יד" מקביל לחוק שבדברים טו ב: "שמוט כל בעל משה ידו". הרי יוצא ברור שהכנסת הגדולה וכן עזרא ונחמיה מצאו את המצוות של השנה השביעית, שבשמות, ויקרא ודברים, בהתאמה גמורה אחת לחברתה, וזה הנכון.

25 ספרות:

26 Kranold de anno Hebr. jubilaeo Gott: 837, Volde de anno Hebr. jubilaea Gott. 1837; Bahr, symbolik II 569 ff. 601 ff; Hupfeld de prim. fest rat. part III, 1858 הלקסיקונים והאנציקלופדיות של ווינר, שנקל, הרצוג וריהם ערך Sabbath-u. Jobelyahe; ספרי הארכיאולוגיה של איוולד, קייל, נובאק ובנצינגר; צוקרמן, uber Sabbathjahrcyclus u. Jabelperiode, Breslau 1857; קלוסטרמאן, der Pentateuch 1893 S. 419 ff.